הנשיא אובאמה בכינוס הדו שנתי של התנועה הרפורמית בארצות הברית

להלן טור שכתבה אשתי הטובה ואני מארח אותו בשמחה

כשהנשיא אובאמה נפגש עם היהדות הרפורמית

נעמה קלמן

בעונה החשוכה הזו ובמלחמת האור בחושך המתחוללת בארצנו ניתן להתנחם במראות שראינו במהלך הכינוס הדו שנתי של היהדות הרפורמית בוושינגטון. החגיגה הרפורמית הציגה חלופה ברת סיכוי למה שמצטייר כאן כזיהוי מוחלט של הדת עם הקצנה וגזענות. אולי בכל זאת, יש למתונים תקומה כלשהי?

השתתפתי בכינוס והייתי בקהל ביחד עם חמשת אלפים היהודים הרפורמים שקיבלו את פני הנשיא אובאמה בתשואות נרגשות. באולפני החדשות בישראל ובמערכות העיתונים ישבו שדרנים ופרשנים, ספרו את המילים וחיכו לבשורה של אובאמה בכל הקשור למחויבות של ארצות הברית לביטחון ישראל. כמובן שכישראלית שמחתי מאד לשמוע את הבטחתו להגעה לפתרון של שתי מדינות והתחייבותו לבטחוננו, הן מול הטרור והן מול איראן. בזה הוא לא כל כך חידש. הוא אמר אותם הדברים גם מול הקהל בכינוס של "אייפאק" ואפילו בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. שם זה היה צפוי. כאן הוא ניצב בפני התנועה הדתית היהודית הגדולה בעולם ודיבר אל לב האנשים. השדרים והפרשנים הישראלים לא הביאו לציבור הישראלי את עומק ומשמעות המפגש של נשיא אמריקאני עם הקהל היהודי הרפורמי.

הנשיא אובאמה הוא אדם עסוק. הסיבה שהוא הסכים בכלל לבוא לכנס מסוג זה הייתה כדי להביע את תודתו. באותו אירוע ציינו חמישים שנה לייסודו של ה"מרכז למעורבות דתית" (Religious Action Center). המרכז הזה הוקם על ידי התנועה הרפורמית בתקופה של הנשיא האמריקני ג'ון קנדי. בשנים הראשונות של המרכז הוא פעל ללא לאות לקידום זכויות האזרח ובעיקר זכויות השחורים בארה"ב. במשך חמשה עשורים המרכז עמד בראש חזית המאבקים למען קידום נשים, הומוסקסואלים, מוגבלים, להפרדת הדת מן המדינה, לשיוויון כלכלי ועוד.

כסנאטור בראשית דרכו ברק אובאמה נעזר ונתמך על ידי המרכז הזה. הגעתו לכינוס הייתה בראש ובראשונה הצדעה למרכז והוקרה למנהיגיו ולתנועה הרפורמית שעמדה כל השנים מאחורי המרכז. הוא הודה על כך שלולא הפעילות של המרכז, שכללה השתתפות בניסוח של החקיקה ההיסטורית של חוק "זכויות האזרח" בשנות השישים הוא לא היה מגיע למצב בו היה יכול להיבחר לנשיאות.

זו הייתה הסיבה המרכזית להגעתו לכינוס. אובמה הכיר בעובדה שיש יהדות נאורה ונמרצת הפועלת להרחבת ההזדמנויות, ומתנגדת לאפליה או הפרדה על בסיס של צבע, מגדר, נטיות מיניות וגיל. אובאמה מודע לקהילה היהודית המחויבת ל"תיקון עולם" כפי שהוא ציין בעברית רהוטה. זאת היהדות שקידמה את אמריקה.

מילים אלו שנפלו על לבבות המשתתפים והיכו הדים מקיר לקיר בוואשינגטון לא חדרו את הפילטר של המודעות הישראלית. הציבור הישראלי אינו קולט את עוצמת המחויבות הדתית של היהדות הרפורמית לחברה צודקת וליבראלית. בין הסגידה לחילוניות דמוקרטית, לאורתודוכסיה הפוסלת את הרפורמים, השיח ישראלי אינו משאיר מקום למסרים כאלה.

הגיע הזמן שישראלים יקשיבו למה שמתרחש מעבר לים. היהדות הרפורמית מוכיחה שוב כי היא יודעת לגשר בין המורשת הדתית לבין ערכים דמוקרטיים אמיתיים. די להדרת המסורת היהודית מהדמוקראטיה ודי לניתוק של ערכי הצדק והשוויון מהיהדות.

הרב נעמה קלמן מכהנת כדיקנית ההיברו יוניון קולג' בירושלים

הדברים של הרב לבנון – הסתכלו על התגובות

נתקלתי לראשונה במאמר המזעזע על הדברים של הרב אליקים לבנון ב-ynet על איסור שמיעת נשים בצה"ל, בעת נסיעה באוטובוס מתל אביב לירושלים (שימו לב, יש אינטרנט אלחוטי בקו ירושלים-תל אביב). הידיעה רק עלתה והייתה תגובה אחת. הוספתי עוד תגובה.

כאשר הגעתי הביתה היו כבר 300, ועכשיו, יומיים מאוחר יותר, זה עומד על כ-500. ידוע לכל כי טוקבקים אינם משקפים בהכרח את דעת הציבור, וכי יש אפילו מצבים שבהם גופים אינטרסנטים משתלטים על השיח. אבל כאן נראה לי שיש אמינות למה שרואים. בסקירה של הכותרות בלבד ניכר כי ציבור המגיבים רותח על הדברים של הרב לבנון. הזעם הוא על הקיצוניות, על היחס לצה"ל, היחס לנשים, הפרשנות לגבי הלכה ויהדות ועוד. תגובה אחרי תגובה מראה בעליל כי הדברים של הרב מקוממים ומעוררים גועל. האמירות שלו על הנכונות להתייצב מול כיתת יורים ובלבד שלא לשמוע שירת נשים, או האמירה על הימנעות משירות צבאי רק כדי לא לשמוע שירת נשים, כל אלה כנראה עברו את הגבול.

הציבור מגיב, ומגיב חזק. ואני מתעודד מכך ומקווה שזה עוד שלב בו הציבור יגלה את הסכנה שהימין הדתי מגלם. לכו לתגובות וראו בעצמכם. מה שטוב בכל הסיפור הזה הוא שיש נקודה בה תהליכי ההקצנה ממריצים את תגובת הנגד ודוחקים את הקיצונים לפינה. נקווה שזה עוד מסמר בארון המתים אל הקיצוניות.

מחבלים משוחררים חוזרים לסורם? לא בהכרח

חשיבה ליניארית פשטנית עשויה להוביל למסקנה כי המחבלים שישוחררו בעסקת שליט יחזרו לסורם. מי שתכנן ופעל לרצח ישראלים, נתפס ונכלא, מן הסתם ינצל את החופש שניתן לו ויחזור לפעילות. זאת אפשרות, אבל לא האפשרות היחידה. הטרור איננו סטייה קרימינאלית של יחידים. הטרור הינו כלי אלים להשגת יעדים קולקטיבים. במשך הרבה שנים הפלסטינאים ראו בטרור אמצעי להגשמת מטרותיהם. הם השתמשו בשיטות רצחניות הנשענות על תשתית מוסרית מעוותת וחשבו שבכך יקדמו את עניינם. האינתיפאדה השנייה הוכיחה לפלסטינאים כי הטרור שלהם לא השיג דבר והם בהדרגה הפחיתו את הפעילות האלימה (לא כולם, לא כל הזמן). הפעילות המדינית המתמקדת בדה לגיטימציה של ישראל החליפה את הטרור של מחבלים מתאבדים ומכוניות תופת.
המחבלים שישתחררו בימים הקרובים ייכנסו לתוך מציאות חדשה, בה הם יגלו כי ניתן להגשים את שאיפותיהם באמצעים שונים מאלה שהיו רווחים בעת שהם נכלאו. ולכן, יש סבירות שהם ישתלבו במציאות החדשה המשרתת את העם הפלסטינאי טוב יותר מאשר הפעילות בו הם נקטו.
כמובן, שהתרחיש יכול להיות הפוך. הקיפאון המדיני, הסירוב שלנו להכיר במציאות ותחושת האין מוצא יעודדו את השד הטרוריסטי שיפרוץ שוב. מכאן שגם אנחנו שותפים לאפשרות שהטרוריסטים הללו לא יחזרו לפעול.
חג סוכות שמח, ושסוכת השלום תקרין על כולנו

מאמר במגזין Present Tense על עמיות יהודית

מאמר שכתבתי במגזין פרזנטנס בעקבות חווית הנסיעה לארגנטינה בשנה שעברה. המאמר מתחיל בתיאור ההשתתפות בתפילות יום הכיפורים בבית הכנסת הקונסרבטיבי בקורדובה ארגנטינה

הליכה למזרח העיר ביום שאחרי נאום אבו מאזן באו"ם

ביום אחרי הנאום של אבו מאזן באו"ם החלטנו, למרות התחזיות, ללכת למזרח העיר ולבקר במוזיאון רוקפלר. זה כמה זמן שחשבנו כי כדאי לבדוק את המקום הזה אחרי עשרות שנים בהן לא היינו שם, והפור נפל על היום בו לכאורה היינו צריכים להימנע מחיכוך עם החלק המזרחי של העיר. המוזיאון מומלץ ביותר, חוויה אסטטית של ביקור בבניין מדהים, עם אוסף ארכיאולוגי מרשים ביותר.
היום אנחנו יודעים, כי תחזיות האימה שבישרו לנו מומחים למיניהם על המציאות שתשרור אחרי הבקשה הפלסטינאית להכרה התבדו, או נדחו למועד אחר. ובכלל, ידוע שבאזורנו עדיף לא להקשיב לתחזיות כי הן לא קורות, ואילו מה שקורה איננו נחזה.
מכל מקום, באותו יום ירושלים המזרחית הייתה רגועה לחלוטין. יום שבת הוא יום מסחר תוסס בכל מזרח ירושלים, ואנחנו הלכנו ללא חשש, ובהנאה מרובה ברחובות הנמצאים מצפון לחומת העיר העתיקה. זה הזמן להזכיר כי עיריית ירושלים כמעט ולא מנקה את מזרח העיר, ובהזדמנות זו רואים את האפליה שבין שני חלקי העיר במלוא כיעורה.
מכאן אני מסיק, כי גם אם הפלסטינאים משתוקקים למדינה משלהם, וגם לנו יש אינטרס שכך אכן יקרה, ירושלים חייבת להישאר עיר פתוחה וחופשית. הסיוט כל כל ירושלמי, ולא חשוב מאיזה צד, שיצוצו החומות מחדש, והעיר תופרד. המציאות חזקה יותר מכל תרחיש מדיני, ובירושלים, התושבים צריכים להגיד את דברם: כאשר בע"ה תקום המדינה הפלסטינאית, על ירושלים להישאר עיר משותפת, פתוחה ותוססת. מציאות זו צריכה להתקיים בכל תרחיש אפשרי. חזון ירושלים המשותפת זה לא לעמוד בדרכו של שתי המדינות, אלא לחזק אותו.

מדינה יקרה, תפסיקי להטיף לנו

בשבועות האחרונים נפלו עלינו כמה קמפיינים של המדינה המורים לנו את הדרך הנכונה בכל הנוגע לזהותנו כישראלים, כיהודים וכציונים. זה קורה מעת לעת, ובמיוחד כאשר שרים של משרדים מיותרים צריכים להזכיר לנו את קיומם. כך יצא לאוויר הקמפיין לייצר כרטיס ברכה לשנה החדשה ליהודים ברחבי העולם, שיצא מן המשרד לענייני תפוצות, ובו גלומה ההנחה כי רק אצלנו מרגישים את החגים ממש. ובמקביל, משרד הקליטה הוציא את הקמפיין הקורא לעודד ישראלים לחזור הביתה.
ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" הוציאה ניתוח מבריק על אחד הקליפים בקמפיין להחזרת יורדים ובו צעירה ישראלית בארצות הברית מתבוננת בעודה דומעת במחשב שלה על אתר המעלה את זכר הנופלים ביום הזיכרון. הביקורת, כתובה על ידי מורן שריר (הוא? היא?) חודרת לתוך הפתולוגיה של הזהות הישראלית החשדנית וההיסטרית, הרואה בכל גוי איום לקיום היהודי. זה קמפיין הפחדה שברור לכל שאין לו כל סיכוי להצליח.
מעבר לכשלים הרעיוניים שיש בקמפיינים מן הסוג הזה, צריך להוקיע כל ניסיון של המדינה להשתמש בכספי ציבור לקמפיינים המטיפים מוסר, יוצרים תחושה של אשמה, ומעניקים למדינה את סמכות הקביעה של מה נכון ומה ראוי.
חלק מן המהפכה הצרכנית צריכה להיות גם ביציאה נגד שימוש במשאבי המדינה להטיף לנו מוסר

בשם אומרם: הרב נאווה חפץ על הפרספקטיבה היהודית של צדק

זה כתוב כל כך טוב, שאני מעדיף לפרסם את הטור הזה כמות שהוא:

שמעו שרי ישראל את המצוקה, האזינו לזעקה העולה מן העם
וזכרו את חזון הנביאים בדבר צדק חברתי.

על החובה לספק קורת גג, רווחה וביטחון כלכלי בראי המסורת היהודית

שרים, חברי כנסת, קובעי מדיניות, ומובילי דעת קהל, שואלים את עצמם לא פעם: מהי התפיסה העומדת מאחורי התביעה ל"צדק חברתי". כבר במקורות היהודיים ניתן למצוא את עקרונות היסוד היוצקים משמעות למושג זה. אלה, מזכירים לנו כי התביעה לצדק חברתי וכלכלי אינה חדשה, אך ממשלות ישראל לדורותיהם התנתקו ממנה.
אנו נמצאים ימים ספורים לפני תשעה באב תשע"א, יום החורבן הגדול, אשר בעקבותיו גלינו מן הארץ. חורבן העם לא הייתה גזירה משמיים אלא פרי מעשי ידי האדם, ועל כך זועק הנביא עמוס: "…עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ…" (עמוס, ב';ו').

אחרי אלפיים שנות גלות, מדינת ישראל חרטה על דגלה להיות מדינה יהודית ה"…מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל…" (מתוך הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, אייר תש"ח). הכרזה זו – המחייבת את ראשיה, שופטיה ונבחריה של החברה הישראלית – מבוססת על המסורת היהודית ותובעת מהם ומאיתנו לכונן חברה מתוקנת בה ישרור צדק חברתי, כפי שכתוב: "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא, י"ט;לו') ובמקום אחר: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה (דברים, ט"ז;כ').

מייסדיה של מדינת ישראל שאפו להקים פה חברת מופת, חברה המקיימת שוויון מלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, חברה בה כל אדם יוכל לחיות בכבוד – לא בעושר, אלא בכבוד. בישראל של שנות אלפיים, מאות אלפי אזרחים ואזרחיות חיים במצוקה ולא מסוגלים לחיות בכבוד. מולם, קומץ בעלי הון האוחזים בקרנות מזבח הכנסת ובמרבית משאבי המדינה. על עיוות זה מקונן הנביא מיכה: "…שִׁמְעוּ-נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה (רָע) גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם … וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת-עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת" (מיכה, ג'; א'-ב'). מאחורי מרבית הפוליטיקאים עומד בעל הון, סנדק כלכלי המזרים לו כספים בניגוד גמור לרוח העולה מהמקורות: הוֹי חֹשְׁבֵי-אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ-לְאֵל יָדָם: וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ (מיכה, ב';א'-ב')

המדינה מחויבת לדאוג לכך שאזרחיה יזכו לביטחון אישי, פרנסה המאפשרת קיום בכבוד, מלבוש, קורת גג, ביטחון תזונתי, מרפא, חינוך ותרבות, והמסורת היהודית מצווה עלינו לעשות זאת:
"…הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:" (ישעיהו, נ"ח;ז') .
"…כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:" (דברים, ט"ו;ח') וחכמים דרשו על הפסוק: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים, ט"ו; ח'), ופרשו: " 'די מחסורו' – זה הבית, 'אשר יחסר' – זה מִטה ושלחן לו" (תלמוד בבלי, כתובות סז ע"ב).
רש"י נותן פירוש למילים וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ בפסוק:
"…וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ…" (ויקרא, כ"ה; לה). "והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד…אף אם הוא גר או תושב…"

גם הרמב"ם מסביר מדוע חובה זו חלה על הכלל:
"…לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו. אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו". (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ב')
והטעם לציווי זה: "כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות" (שם, פרק י הלכה יוד). דבריו של הרמב"ם מתייחסים לחובת הקהילה כלפי חבריה. במונחים עכשוויים, הרמב"ם ראה לנגד עיניו "קהילת רווחה", שכן בזמנו עם ישראל לא חי במדינה ריבונית, אך את דבריו ניתן להשליך על ימינו. את מוסד הקהילה החליפה המדינה. ראשיה, פרנסיה, שתדלניה הם ראש הממשלה, שריה, וחברי הכנסת. אזרחי המדינה משלמים מיסים, מן הגבוהים בעולם, והחובה לדאוג לאזרחיה מוטלת עליהם: כדי לחזק את ידיהם של האזרחים עד שלא יצטרכו לחסדי שועי הארץ והטייקונים.

המסורת היהודית תקנה תקנות שמטרתן: הגנה על האדם לבל ימצא את עצמו חסר קורת גג. כך למשל בנושא הדיור. בדיני שכירות בתים אנו מוצאים:
"המשכיר בית לחברו: בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח…" (משנה, בבא מציעא ח, ו). ללמדנו, שחל איסור על פינוי אדם מדירתו, מבלי לקחת בחשבון את מצבו ו את התנאים בהם הוא חי.
" המשכיר בית לחברו, ונפל חייב להעמיד לו בית" (משנה, בבא מציעא (ח, ט). תקנה מרחיקת לכת זו מחייבת את המשכיר לדאוג לשלומו של השוכר, אם זה נחבל במהלך תקופת השכירות ואף לבנות לו בית.

ישיבתנו בארץ היא על-תנאי ולא אל-תנאי – "עלתנאילנד": "…וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם…וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ…" (דברים, יא';יג'-טו'). המחאה לה אנו עדים היום נובעת בין היתר מהעובדה שמדינת ישראל שנתה פניה ללא הכר. עשרות אלפי האזרחים השוטפים היום את הרחובות רוצים לחזור לחברה, שערכיה הציוניים והכלל-אנושיים אשר ברובם יונקים מהתורה – גם אם בפרשנותה החילונית – מאופיינת בתחושה חזקה של ערבות הדדית; חברה המדברת בשפה של חובות האדם כלפי הזולת ולא רק בשפה של זכויות. המשאב החשוב ביותר של המדינה, כך חונכנו, הוא המשאב האנושי והקדושה הנעלה ביותר היא קדושת חיי האדם החי בכבוד. אי לכך,
• אנו מצוּוים לשנות את תבנית נוף מולדתנו על ידי צדק וּמִשְׁפָּט הנובעים מתפישת עולם יהודית ודמוקראטית.
• אנו מצוּוים להתייחס בצורה שווה לכל אדם באשר הוא אדם אשר נברא בצלם אלוהים ללא הבדל בין דת, גזע, מין והעדפה מינית, ולהקנות לו תחושה של שייכות והזדהות עם כל חלקיו של העם.
• אנו מצוּוים להטביע את חותמנו על החברה הישראלית כולה, לפתוח שערים בכל המקומות בהם נועלים אותם בפנינו.
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה (ישעיהו, א';כז') חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (איכה,ה;כא')

הרב נאוה חפץ, רבנים למען זכויות האדם

האם המחאה נגד יוקר הדיור מבטאת מנהיגות מסוג חדש?

עוד מוקדם להסיק מסקנות על האפקטיביות של גל המחאה המתפשט, והאם זה יביא לשינוי מבני או פוליטי. אבל כבר אפשר להבחין כי יש כאן סגנון מנהיגותי חדש. המובילים אינם באים ממקום של מצוקה וניכור קיצוניים, אלא הם דווקא אנשים בעלי רקע סוציו אקונומי יציב, רבים סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים, כלומר משכילים ויצירתיים. וניכר כי סגנון המאבק, גם אם הוא יוצא משליטה ומתלהט מדי פעם, הוא שיתופי, ערכי, מתוחכם. כמו כן, שומעים על כל מיני גילויים של סולידריות, עזרה הדדית, הקשבה, קבלת החלטות בקונצנסוס, הוספת ממדים אומנותיים, הכלת אוכלוסיות אחרות ועוד.
אני מקווה שמתגלה כאן ישראליות חדשה, היוצאת מן המסגרות האיכותיות של תנועות הנוער, המכינות הקדם צבאיות, שנות השירות, המנהיגות הצבאית וקהילות הצעירים לסוגיהן. אולי אנו עדים להבשלה של תהליכים שחיכינו להם הרבה זמן, כאשר הצעירים שראינו בכל המסגרות הללו סוף סוף ייכנסו למנהיגות הלאומית ויעזרו לנו לתקן את הליקויים שאנו גרמנו בדורות הקודמים.

הרכבת הקלה והגיאו-פוליטיקה של ירושלים

מי שמחפש עוד משהו מסוג אחר לעשות בירושלים, אז הנה המלצה. רכיבה על אופניים על מסלול הרכבת הקלה בשבת. מי שאיננו מעוניין בתיאור הרכיבה מוזמן לעבור לפסקה הבאה. הרכבת שאיננה פועלת בשבת מפנה לנו, הרוכבים, מסלול יפה, מעניין ואפילו מאתגר מבחינה פיסית. היום (שבת 18/6/11) רכבתי בקטע שמתחיל במרכז העיר ועד לסוף המסלול בקבע הצפוני, בצפון פסגת זאב. הרכיבה הזו אורכת כשעה וחצי, ויש בה כמה עליות יפות, וזה מרשים כי זה גם מה שהרכבת תעשה. הרכיבה היא רגועה, ובמרבית הדרך הרוכב מוגן לחלוטין ממגע עם מכוניות, בדיוק כמו הרכבת.

מסלול הרכבת הקלה כשביל רכיבה בשבת

הרכיבה על המסילה (ואפשר גם ללכת ברגל, או לנסוע במקביל אליה) מעלה מחשבות רבות על הקשר בין פתרונות תחבורה נדרשים לבין המצב הגיאו-פוליטי בעיר. הרכבת, כאשר תתחיל לפעול (ואני מעדיף שלא להצטרף למנבאי השחורות הצופים כי הרכבת לעולם לא תפעל, או לאלו שמתחייבים על תאריך), תשנה לא רק את מערך התחבורה בעיר, אלא גם את הדינמיקה של מערכות היחסים בין מזרח ומערב. עד היום, יש הפרדה ברורה בין מסלולי נסיעה ומערכות תחבורה ציבורית בין יהודים לערבים. או במילים אחרות, ערבים מצטרפים למערכות דרכים ותחבורה של יהודים, ואילו יהודים נמנעים מכניסה למערכות אלה, וכך נוצרת סגרגציה בתוך העיר. כך למשל, אם חשקה נפשך לנסוע לפסגת זאב, או נווה יעקוב, אפשר לעשות זאת מבלי לעבור בשכונה ערבית בדרך

הרכבת עתידה לשנות מצב זה. מתכנני הקו העבירו אותו מפסגת זאב לתוך שכונת שועפת בואכה העיר העתיקה. הרכבת תיסע חלק משמעותי מן המסלול שלה בתוך אזורים ערביים צפופים. המציאות הזו תביא למפגש מסוג חדש בין שני חלקי העיר. התגובה האימפולסיבית הראשונה שלנו היא כי זה ממש לא בטוח, וכי הרכבות יתפוצצו, או ייעצרו על מכשולים כאלה ואחרים. אבל, ייתכן גם תרחיש אחר. כולם יבינו כי הרכבת היא כלי שמשרת את כולם, ויווצר אינטרס לשמור על הרכבת שלמה, בטוחה ומתפקדת. אני צופה את התרחיש האחרון. זה בעצם דפוס ההתנהגות הירושלמי. כולנו כאן נמצאים בברית דמים ונגזר עלינו לשמור על העיר שקטה ככל האפשר, כדי שנוכל לשרוד.

מסלול הרכבת בשכונת שועפת, דרך ירושלים - רמאללה

בזמן שרכבתי קראו בבתי הכנסת את פרשת שלח לך, עם סיפור המרגלים. היום אנחנו יודעים כי העובדות הן רק מרכיב אחד בתהליך הריגול. הרוב זה ענין של תפיסה ועיבוד אישי של הנתונים הנראים בעין. אני ראיתי מציאות חדשה ואולי חיובית שהולכת להתרקם עם יציאת הרכבת לדרכה. האם אני צודק?

מאמר דעות בעיתון היהודי FORWARD

אני בדרך כלל לא מפרסם באנגלית, אבל זהו משהו שאני כתבתי.

Searching for Normalcy in the Holy City

On Jerusalem Day, a Meditation on Changing Realities

In June 2009, the Gymnasia Rehavia High School in Jerusalem celebrated its centennial. The school was founded in 1909 and became one of the landmarks of Zionist education, preparing graduates for the heady task of building the modern state of Israel. At this gathering, some 3,000 alumni filled the school’s courtyard ranging from recent graduates to the elderly. Nachman Shai, a school alumnus and Knesset member, was the evening’s master of ceremonies. In the audience there were scores of high-ranking politicians; former army generals; titans of finance, law, arts, and world-famous academics. At one point, Shai asked those who still live in Jerusalem to stand. I got to my feet and realized I was one of only a handful who was standing

Throughout my adult life, I have felt that living in Jerusalem is somehow counter-cultural, going against the norms of most of my peers and likeminded people. What is it about Jerusalem that compels its best and brightest to leave? Why do Israeli friends of mine constantly ask me how I can still live in the city or wonder when I’m going to move to Tel Aviv already?

The city, which celebrates its 44th Jerusalem Day on June 1, has changed dramatically in the past 100 since my grandfather’s arrival from Odessa and his decision to settle there as opposed to Tel Aviv or a kibbutz. I too have witnessed much change in my lifetime. Until 1967, I was living in a small city on the frontier with a hostile border. Jerusalem was sleepy, modest and fairly homogenous. As we were physically detached from the holy sites on the other side, the focus was on building the new capital in the West to serve the young State of Israel.

Then came the Six Day War. On June 26, 1967, two weeks after the war ended, the government of Israel declared the new municipal boundaries of the city of Jerusalem. Overnight, the city’s territory quadrupled and Jerusalem grew into a large metropolis, the size of Paris. From that point on, my identity as a Jerusalem-born Israeli and my political consciousness were shaped by the city’s transformations.

The first 10 years after the war were filled with excitement. Jerusalem became more cosmopolitan and the exaltation over the ancient sites, with the Western Wall at their center, made it impossible to question the unity of the city. It took years to realize at what cost this victory was gained and what were the implications of the new reality it had engendered.

Forty-four years later, the city is significantly different from the reality that prevailed after the Six Day War. The change is almost impossible to articulate. But here are a few facts: The population of Jerusalem has risen to about 800,000 (of which 35% are Palestinian); the ultra-Orthodox community has grown exponentially; the city suffers from high rates of poverty and national and ethnic divides between populations; terror has left its mark on the city; finally, a new security fence is separating the Palestinians of East Jerusalem from their communities in the Palestinian Authority.

The future of Jerusalem has become the stickiest point in any possible peace negotiation. As time passes, it seems that the emotions and passions of each party toward the city are intensifying and that the possibility of an agreement being reached on the status of its holy sites gets slimmer every day. Jerusalem is often portrayed in apocalyptic terms as a battlefield, a volcano about to erupt, or a “Titanic” sailing toward destruction.

All this is true. But as these tectonic forces are at play, life goes on. Jerusalem’s residents are literally caught in the crossfire of the regional dispute. Unlike residents of ordinary urban settings, Jerusalemites are perceived as people whose daily lives are a form of a political statement. Indeed, they are on constant high alert and they live with a sense that the geopolitical reality of tomorrow might look very different than what they experience today. So it is no wonder that thousands leave in pursuit of a more normal way of living.

On the other hand, those who remain, Jews and Arabs alike, have developed a robust adaptability to this reality. They have learned to go about their business, engage in mutual commerce and trade, share public spaces, promote many grassroots initiatives, create cultural and religious pluralism and welcome masses of tourists. Festivals abound, a rainbow of religious and academic institutions thrive, urban renewal is everywhere. Simply put and against all odds, Jerusalemites have heroically kept the city normal despite the direst predictions. I find myself at home with those who chose to stay.

No one quite knows how and when the issue of Jerusalem will be resolved. So now is the time to pay more attention to the residents that embody the energies of this extraordinary city. The world should encourage and support Jerusalemites to continue to take their fate into their own hands, manage their city, and keep it vibrant and inclusive. When the politicians and heads of state finally emerge from their dark rooms and wave a peace treaty, they will find that the city of peace will be ready and willing to live up to its name.

Dr. Elan Ezrachi, a native of Jerusalem is an independent educational consultant to international Jewish organizations, and a chair of a community council in Jerusalem.